האדם החושב מול התאולוגיה

מה טומן בחובו הצירוף השכיח כל כך "אני חושב"? רובנו באמת מאמינים כי הדעות שאנו דוגלים בהם הם תוצאה של חשיבה ובדיקה, ולכן "אני חושב" משמעותו 'בדקתי דרשתי וחקרתי'. בהקשר לעיקרי אמונה, או לדברים ש'צריך לחשוב' אותם, מבחינה לוגית לכאורה אין משמעות לצירופים "אסור לחשוב" או "צריך לחשוב", שהרי האדם חושב מה שהוא חושב, וכי איסור או חיוב יכול לשנות את ההכרה?

מה אומר לנו המשפט השכיח "אני חושב"? אנו רגילים להביע את דעתנו מעל כל במה, אנו רגילים להחזיק את עצמנו כבני אדם חושבים, בודקים וחוקרים; איננו מפריחים מסקנות באויר. אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו חושבים. לכן "אני חושב" משמעותו 'חקרתי דרשתי ובדקתי'.

רפרוף קצר בנתוני ההיסטוריה הידועה לנו יגלה כי החשיבה הנראית אובייקטיבית תלויה בעיקר בנטיות לב, באפנה אינטלקטואלית, באקסיומות כל שהן, ובמזג רוחו של האדם ה"חושב".

דומה שאפשר לחלק את העולם המודרני בין כופרים ומאמינים, ריאצ'ארד דוקינס כותב: "נראה לי שראוי לסווג את האמונה כמחלת נפש", (הגן האנוכי עמ' 358), לעומתו כותב ד"ר י. ר. עציון: "הכפירה היא מחלת נפש מסוימת", (עיונים בבעיות באמונה, פרדס חנה תשכ"ה, מבוא); תחומי ההתמחות של דוקינס ושל עציון די דומים (מדעי הטבע ומתמטיקה) אך מסקנותיהם הפוכות. איך נוכל לדעת עם מי מהם הצדק? הרי כל אחד מהם כותב בוודאי את מה ש"הוא חושב".

דוקינס כותב: "אמונה היא מצב נפשי הגורם לאנשים שיסכימו לדבר מה חרף העדרן המוחלט של ראיות התומכות בו. אילו היו ראיות תמך טובות לא היה צורך באמונה כי הראיות היו מאלצות אותנו להסכים לדב רזה בלאו הכי", (הגן האנוכי שם). וזו טעות של ממש אמונה היא החשבת דבר כאמת ללא שום קשר לשאלה אילו ראיות יש לקיומו, אין גם שום הבדל בנושא זה בין אמונה בעניין דתי או מטריאליסטי, האמונה היא הדעה שהאדם מחזיק בה, מה שרגילים לכנות "אני חושב". יש אמנם דתיים רבים המאמינים על אף שאינם יכולים לציין אפי' הוכחה אחת לאמונתם, אך יש הרבה אחרים שמאמינים משום שמצאו ראיות המוכיחות להם את אמונתם. כך הם גם פני הדברים בנוגע למאמינים בכל דעה שהיא בכל עניין.

ראיות אינן מאלצות להאמין במשהו, כפי שחושב דוקינס. יתכן שבתחום המתמטיקה אפשר לחשוב כך, אך בכל תחום אחר הפולמוס יכול להמשך עד אין סוף, האדם הקטן לא יוכל בהכרח להסיק מסקנה ברורה מסיכומם של כל צדדי הפולמוס, (ובדרך כלל גם לא יוכל להגיע לסיכומם של כל צדדי הפולמוס), וכל אדם הוא 'קטן' ביחס לנושאים מסויימים. אם היה דוקינס צודק בהנחתו כי ראיות מאלצות, הרי שכבר לא היינו רואים וויכוחים ופולמוסים בעולמנו.

ההכרעה לעולם אינה יכולה להיות אובייקטיבית, והיא שייכת תמיד לאיבנדבדואל, לבחירתו האישית על מה ראוי לו להסתמך, וההזדהות עם הצד ה'מתאים'.

אני חושב שלאור הדברים שכתבתי, כדאי שנזכור שלעולם אין אנו מנהלים דיון תאולוגי מתוך מטרה לשכנע או להכריח דברים בצורה שתגרום לצד השני להסכים על כרחו; מנסיון זהו דבר שבקושי קורה. הדיונים הפוריים והמיוחדים שמתנהלים כאן הם הם המטרה כשלעצמה; השיתוף, הבירור, והליבון של נושאים חשובים כ"כ לאנושות ולהשכלה האישית.

לא נמצא את עצמינו מסופקים אם נראה איי מי שיקבל את דעתנו, אלא אך אם נקבל אנחנו תועלת כל שהיא מתוך וויכוח או התפלמסות עם האחר.
נזכור, כי לפעמים התקפה של חולק מבררת לי יותר למה בדיוק אני מתנגד...